אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
אמרו נא לפופ טארטס,
מה זה השעמום הזה????
לא, באמת, מה זה השעמום הזה??
זו הסדרה שרק לפני שנתיים הסעירה את הדימיון?
לפני שנמשיך, וכפי שכבר הבנתם זו לא תהיה ביקורת חיובית, נזכיר שייתכנו קלקולונים- ספוילרים בלעז- בפוסט הזה המתייחס לשלושת פרקי פתיחת העונה השלישית של "סיפורה של שפחה", ששוחררו יחדיו.
אז מי שלא השלים הצפייה, אנא הפסיקו הקריאה כעת, וסמנו את הפוסט לקריאה מאוחר יותר.
עכשיו נחזור לענייננו.
פופ טארטס לא יכול היה שלא להשתגע משעמום.
בעיקר, אגב, בפרק פתיחת העונה, שהוא- כפי שיודע כל תסריטאי- הפרק החשוב ביותר שנועד ללכוד בחזרה את הצופים, אחרי שבמשך כמעט שנה המתינו לשובה של ג'ון.
זה היה פרק איטי, לא ארוך במיוחד אך הרגיש ארוך מאוד.
המצב לא השתפר יותר מדי בפרקים 2 ו-3 .
מה חשבו לעצמם אנשי "סיפורה של שפחה"?
שאחרי השבחים בעונת הבכורה והשבחים המסויגים בעונה השנייה, אפשר יהיה להמשיך עם הסצינות הארוכות האלה, עם הקלוז-אפים רבי המשמעות לכאורה על פניה של ג'ון?
הבנו, השחקנית אליזבת' מוס היא שחקנית, שפניה משמשות אותה כחלק ניכר ממתודת המשחק שלה.
וזה היה מעולה בעונה הראשונה, כשהכל היה חדש, ונדרש מדמותה איפוק מרבי במשטר המדכא שתחתיו היא חיה.
אבל מה שהיה חדש ומסעיר בעונת הבכורה, והיה פחות חדש ופחות מסעיר בעונה השנייה, הופך בפתיחת העונה השלישית למייגע ומתיש.
וכך נוצרת הרגשה, שכל פרק נמשך הרבה מעבר לחמישים הדקות .
רק להיזכר, שלפני יומיים, לפני יומיים! פופ טארטס "בלע" בשקיקה שלושה פרקים של "כשהם רואים אותנו", כל אחד באורך של לפחות שבעים דקות, והכל זז במהירות. ולא מדובר בסדרת אקשן אלא בסדרת דרמה עם רגעים קשים ולא קלים.
למרבה הצער, נראה שגם בעונה השלישית אנו נידונים להתפתחויות מופרכות לחלוטין בעלילה, ו"סיפורה" עומדת לאבד את מעט האוהדים שעוד נותרו לה.
אחרי ההחלטה המוזרה של ג'ון להישאר בגלעד, היא מקבלת בפתיחת העונה השנייה החלטה עוד יותר מוזרה: לנסוע למשפחת מקנזי, שמגדלת את ביתה.
מה, היא לא חשבה שה"עיניים" יידעו בדיוק לאן היא נוסעת?
ואם חשבה, מה בדיוק היא תכננה?
מופרכת עוד יותר ההיענות המוזרה של קומנדר לורנס לבקשת ג'ון.
זה מתאזן קמעה, עם הניסיונות לספק לנו תובנות עמוקות יותר לכאורה לקומנדר לורנס בפרקים הבאים, והרמיזה שהוא נוקט בפעולותיו לא מתוך חרטה אלא סתם מתוך התנשאות אינטלקטואלית ושיעמום כללי.
אבל זה פשוט מגוחך, פשוט מגוחך בשלב הזה.
למרבה הצער, בשלושת פרקי פתיחת העונה השלישית, דווקא דמויות של גברים בולטות לטובה ומעניינות יותר מדמויות נשיות:
קודם כל- הטיפול החכם ביותר מבחינה עלילתית הוא הטיפול שמקבל לוק. הוא ממש לא מצליח לחבק לחיקו את אמילי והתינוקת, בוודאי לא כפי שחיבק את מוירה. וזה הגיוני, והשחקן שמגלם אותו עושה עבודה נהדרת.
שנית- קומנדר ווטרפורד שהורד בדרגה בשל השערוריות האחרונות, ובאופן מפתיע לא הוצא להורג, מצליח סוף סוף לטעון במשמעות את מבטו המיוסר סלאש אכזרי. הסצינה הטובה ביותר בשלושת הפרקים המחורבנים שראינו היא כשהוא עורך חזרה על נאום האהבה לרעייתו, ומתברר שהחזרה נערכת לאוזני אחת הפרוצות ב"איזבל".
שלישית- קומנדר לורנס. למרות הסתייגות פופ טארטס מפעולותיו וההיגיון שלכאורה מנחה אותן, השחקן בראדלי ויטפורד סוף סוף מקבל פה תפקיד איכותי, כנראה לראשונה מאז ימי "הבית הלבן", ונועץ בו את שיניו בתאווה.
התפתחות מעניינת נוספת, שתגרור את פופ טארטס להמשיך ולצפות בעונה הזאת, היא איזכור "החזית בשיקגו". אולי נקבל סוף סוף עוד הצצה למצב הפוליטי-מיליטריסטי של רפובליקת גלעד מול שרידי ארצות הברית של אמריקה.
אבל בינתיים, ציון "נכשל" גדול לפתיחת העונה השלישית.
וכן, פופ טארטס יודע, שרבים מהקוראים כאן יחלקו עליו עמוקות.
ובדיוק בשביל זה יש את מדור "התגובות" בתחתית הפוסט.
תבלו.
