יום רביעי , נובמבר 20 2019
Home / כללי / וידאו: מי אתה חושב שאני?
ז'ולייט בינוש, מי אתה חושב שאני? 24 באוקטובר בקולנוע

וידאו: מי אתה חושב שאני?

מי אתה חושב שאני
סרטו של סאפי נבּו על פי ספרה של קאמי לורנס
Celle que vous croyez
A Film by Safy Nebbou

קלייר (ז׳ולייט בינוש) בת ה-50, יוצרת פרופיל מזוייף בפייסבוק כדי לרגל אחר המאהב שלה – לודו. היא מציגה עצמה כקלרה, יפהפייה בת 24.
אלכס (הכוכב העולה, פרנסואה סיוויל),חברו של לודו, מתאהב בדמות הפיקטיבית.
קלייר מוצאת עצמה סבוכה ברשת של סודות ושקרים… ומאוהבת באלכס עד מעל לראש.
״מי אתה חושב שאני״ כמו ״זרים מושלמים״ לפניו, תופס במדויק את מורכבות החיים בעידן וירטואלי המתעתע בין שקר למציאות. סרט שלא תפסיקו לחשוב עליו ולדבר עליו.
⭐⭐⭐⭐⭐ ז’ולייט בינוש נהדרת בסרט עוצר נשימה – Marie Claire
מותח ומענג, משחק מעולה – The Hollywood Reporter

יוצרים
בימוי ותסריט: סאפי נבו Safy Nebbou
תסריטאית שותפה: ז’ולי פייה Julie Peyr
על פי ספרה של: קאמי לורנס Camille Laurens
צילום: ז’יל פורט Gilles Porte
עיצוב הפקה: סיריל גומז מתיו Cyril Gomez Mathieu
עריכה: סטפן פרירה Stéphane Pereira
מוזיקה מקורית: איברהים מעלוף Ibrahim Maalouf
הפקה: מישל סן-ז’אן Michel Saint-Jean

שחקנים
קלייר: ז’ולייט בינוש Juliette Binoche
אלכס: פרנסואה סיוויל François Civil
קתרין: ניקול גרסיה Nicole Garcia
קטיה: מארי-אנגה קאסטה Marie-Ange Casta
מקס: ז’ול הולפן Jules Houplain
טריסטן: ז’ול גוזלן Jules Gauzelin
ז’יל: שארל ברלין Charles Berling
סולאנז’: קלוד פרון Claude Perron

101 דקות, צרפתית, כתוביות לעברית ולאנגלית
הפצה בישראל על ידי סרטי נחשון ורד קייפ
בכל רחבי הארץ החל מתאריך 24/10/2019

ראיון עם השחקנית הראשית ז’ולייט בינוש
ש: האם הכרת את ספרה של קאמי לורנס עליו מבוסס התסריט של “מי אתה חושב שאני”?
ת: קראתי את הספר רק בעקבות קריאת התסריט. נסחפתי על ידי המבנה המלהיב של התסריט ורציתי לראות אם הספר יותיר עלי את אותה ההשפעה. הופתעתי מהחירות האמנותית שהבמאי סאפי נבּו הרשה לעצמו, אפילו שנצמד לעיקרו של הסיפור. מקריאת הספר תפסתי כמה רגעים שעזרו לי לאפיין טוב יותר את הדמות שאני מגלמת ולהעביר דברים מסוימים בצורה יותר מדויקת. סאפי הסכים להטמיע את הרגעים האלה בתוך התסריט. בגידה בספר היא דבר הכרחי בתהליך עיבוד העלילה לסרט, אבל הקריאה החוזרת של הספר במהלך העבודה על הסרט היתה מקור בעל ערך רב לחידוד הקונטקסט ומנעד התחושות, הטון והנוף שמזינים את המשחק ומעניקים לו חיוּת. המילים הכתובות אינן רק רעיונות, אלו מחשבות שעלינו לעורר לתחייה ולגרות את הצופים במובן עמוק, ולא רק כמסמך אינטלקטואלי. נהניתי לפגוש את המחברת קאמי לורנס, שהיתה אדיבה ופתוחה לשאלות. היא גם הגיעה כמעט בחשאי לצילומים כדי להביע את תמיכתה בנו.
ש: מה הדבר שהכי משך אותך בתסריט מבחינת הדמות שאת מגלמת?
ת: בשביל לעשות סרט אני צריכה יותר ממשיכה לתסריט, במיוחד כמו במקרה הזה בו הסיפור רווי יצרים ומסוכן. הסקרנות וחוסר הודאות מתערבבים. התסריט אפשר לי צלילה לעולמות שלא הכרתי, עולם הפייסבוק והרשתות החברתיות והאפשרויות שטמונות בהם. מבנה התסריט איפשר לי להכנס למצב הרגשי והפסיכולוגי שלו ולהסחף לחוויה.
לקלייר יש כמה גילאים, כך לפחות היא מאמינה. את שואלת את עצמך איך יתכן שאישה שלמדה ספרות במשך שנים ארוכות ועבדה כמרצה לספרות באוניברסיטה נסחפת כמו נערה אל האפשרויות שהטלפון הסלולארי והרשתות החברתיות מציעים. היא חיה חיים כפולים ולמרות כל הידע שלה, מקנן בה צורך בסיסי מן הילדות להיות נאהבת ולהרגיש בטוחה. התחושה שהיא ננטשת מביאה אותה לחשוש מאובדן הזהות שלה. הופתעתי לגלות איך היא נכנסת כל כולה לפרופיל המזוייף שיצרה מתוך האכזבה והרצון לנקום עד כדי כך שהיא שוכחת שזה שקר מוחלט ונסחפת לחיים החדשים שיצרה לעצמה. פניה הרבות של הדמות איפשרו לי לחקות התנהגות מורכבת ורגשות מורכבים כמו תשוקה, הפחד מן הנעורים שחומקים, כוחו של הדמיון וגם את היכולת להבין איך אדם מסוגל ממש לחיות בעולם הוירטואלי והמתעתע שהוא ברא.
ש: לקלייר יש את היכולת לחזור לחיים כשהכל מתמוטט.
ת: בסופו של דבר, לאחר שהיא מגיעה לתחתית. הסבל האמיתי שאתה חש קרוב למוות, ברגע בו הכל אבוד, יכול להיות מזעזע אבל הוא זה שהופך אותך ליותר אנושי. גאווה בלבד אינה יכולה להציל אותך. מנגד, הסבל כשהוא לא מרסק אותך, יכול להיות מדריך פנימי. בתחילת הסרט קלייר נדחית על ידי שני אנשים, בעלה והמאהב הצעיר שלה. ולאחר התמוטטות כזו הדמות שהיא יוצרת און ליין מסייעת בידה לשמור את הראש מעל למים. היא מעזה להיות הכובשת וכך להרגיש את הכוח שלה, העוצמה וההנאה.
ש: האם אין זה מאתגר במיוחד לשחקנית לגלם דמות שבנקודה מסוימת לא מסוגלת להבחין בין מציאות לדמיון?
ת: זו לא הפעם הראשונה, שיחקתי בין מציאות לדמיון גם בסרט “העננים של סילס מריה” של אוליבייה אסיאס, וגם ב”עותק נאמן למקור” של עבאס קיארוסטמי ובסרטים אחרים. הנושא מעניין במאים שונים והוא כיף גדול לשחקנים. אתה צריך לשמור ריחוק מסוים, ומצד שני להיות מחויב לגמרי, כמעט כמו בחיים האמיתיים. אולי כי הסיפור בתוך סיפור הוא מראה של עצמנו. איך לשחק לפי הכללים, ולגרום לנו להבין מה שאנחנו עושים. כולנו מספרים לעצמנו סיפורים, לא כך? אנחנו לא ממש יודעים מה היא ה”מציאות”. הסרט נותן לנו כמה נקודות מבט על הסיפור. נראה שגם המטפלת, מגלה רגש רב לאישה הזו החוקרת את חייה, נשיותה, את התשוקה ואת הזמן החולף וחומק.

ש: סקסיזם יום יומי הוא גם אחד הנושאים עליהם מדבר הסרט הבנוי כמו בובה רוסית. כשקלייר בונה את הפרסונה שלה בפייסבוק זה לא מקרי שהיא בוחרת בדמות שהיא מחצית מגילה האמיתי.
ת: כן כמובן, הדמות שלה און ליין היא צעירה ויפה, והיא משתמשת בזה כמו נשק פלאי. זה מאפשר לה ליצור מניפולציות, ליהנות ולהיות חלק מהחברה שדחפה אותה אל פתח היציאה. יש מידה מסוימת של אירוניה שהיא מעלה את התמונה המזויפת שלה, אירוניה של הגורל המחכה לנשים בגילה. הרעיון הוא לא להיות צעירה שוב דרך התמונה הזו אלא לנצל את הנעורים האלה כדי לזכות בחזרה בכבוד שלך וכוח לזמן מה. ייקח לה בעצם הרבה יותר זמן לזכות בכוח שלה בחזרה, אבל היא משוחררת מן הפחדים שלה וממה שמצפים ממנה. היכולת להפסיד היא כוח שמגיע עם הבגרות. להגיע למקום בו האושר נחווה בצורה אחרת.

ש: נושא אחר של הסרט הוא המדיה החברתית והקשרים המסוכנים שהיא מציעה.
ת: באופן אישי יש לי אינסטגרם, זה כיף ודרך ישירה לחלוק את המחשבות שלי. את הצילומים בסרטים, תמונות שלי, וגם שירה עם אנשים בכל העולם. החיבור הקוסמופוליטי הזה יוצר איזה סוג של בטחון. הרשתות החברתיות שינו את התקשורת. אנחנו יותר סקפטיים לגבי כל דבר שהמדיה הקלאסית מנסה לגרום לנו להאמין בו. האינפורמציה מופיעה בכל מקום בעולם. ויש לנו את התחושה שהכל הולך נורא מהר, כי צופים בנו כל הזמן ומכל מקום.

ש: זו הפעם הראשונה שאת עובדת עם הבמאי סאפי נבּו, בשיתוף פעולה יצירתי כמו שאנחנו רואים, האם זו משהו שאת בדרך כלל עושה?
ת: התחלנו בעקבות התלהבות משותפת. את הבטחון והאמון שלנו אחד בשני הרווחנו במהלך הדרך. היינו פתוחים מאד לשאול שאלות אחד את השנייה ואת עצמנו. אני חייבת לומר שבהתחלה הוא מאד זהיר וקצת חשדן הוא חשש שאני עומדת לברוח לו בין האצבעות בגלל הקואצ’רים שעבדתי איתם. זה מפתיע אותי לראות שבצרפת ההכנות של השחקן לפני הצילומים מפחידים את המפיקים ואת הבמאים. זה דבר שמעניין לבחון אותו היות ולטעמי, ההכנה הזו אמורה זה לנסוך ביטחון. כמו שהבמאי עובד עם הצלם הראשי ועם המעצב שלו. שחקן מתכונן פנוי לתהליך וחופשי הרבה יותר. מעל לכל ההיכרות שלו עם הפרויקט עמוקה יותר והוא שותף מלא יותר בתהליך היצירה, מעשיר ומפרה אותו.

ראיון עם במאי הסרט סאפי נבּו

ש: איך גילית את הסיפור?
ת: מצאתי אותו בניוזלטר של הוצאת ספרים שסיפר על יציאתו הצפויה לאור והבעתי את רצוני לעבד אותו, עוד לפני שהוא פורסם. אחרי כן, כשקראתי נסחפתי לגמרי עם הסיפור, מצאתי עצמי חושב על “רשומון” של קורוסוואה, על “ורטיגו” של היצ’קוק בו ג’יימס סטיוארט מאוהב בדימוי של רוחה של אישה, על “יחסים מסוכנים” מאת שודרלו דה לאקלו ועל יצירות של בורחס ופּירנדלו. המפיק שלי מישל סנט ז’אן היה נלהב ממש כמוני והחלטנו שזה יהיה שיתוף הפעולה השלישי שלנו.
ש: זה לא העיבוד הקולנועי הראשון שלך לרומן, במה זה שונה מהאחרים.
ת: האתגר היה מאד מגרה מכיוון שהספר הוא גם מורכב וגם החלטי. ממש כמו מבנה של שעון. הסיפור הראשון מתחבר לסיפור השני. ושניהם נעים אחרי נושא של זהות, שקר, רמאות, אמת, מניפולציה ואהבה. אלה המרכיבים הנפלאים של הספר שמחפשים את דרכם במבוך העלילתי של הסרט הזה. המתח והמימד החברתי, הופכים את היצירה למורכבת. העובדה שהיא מסופרת בכמה קולות אפשרה עיבוד מעניין מאד לסרט.
קלייר מנסה לפתור את הקונפליקט בו היא נמצאת דרך התחזות למישהי אחרת. מה שנגע בי ביותר בתחילה היה ההוויה של אישה שקופה. מצב דומה אצל נשים רבות בגיל 50. אולם הגישה שלי לא היתה מיד למחות על כך או לנקוט בגישה לוחמנית. קלייר, עבורי, היא סוג של אנטי גיבורה מורכבת ופרדוקסלית. אישה מדוכאת שהיא בחלקה קורבן של החברה שלנו היום. תחושת הדחייה לאחר שעברת את השיא שלך, או במילים אחרות המודעות לכך שהזמן עבר ואנחנו נזרקים הצידה היא אוניברסלית ואינה מוגבלת רק לנשים.
ש: בכל מקרה חברת לאישה לכתוב את התסריט הזה – ז’ולי פייה.
ת: נכון, אבל קודם כל, לפני היותה אישה בחרתי בה בגלל האיכויות שלה כתסריטאית. בעיקר העבודה שלה עם ארנו דספלשן. אבל אפילו לרגע לא חשבתי לכתוב את הסרט הזה עם גבר!. שיתוף הפעולה ביננו היה מאתגר ומרשים. היות וז’ולי גרה בלוס אנג’לס עבדנו בלונג דיסטנס, משך כשנה, נעזרים בסקייפ ובווטסאפ.
בלי להרגיש נכנסנו לעולמות של הסרט, מה שכנראה עזר לתהליך.
ש: המציאות נארגת עם המומצא ברבדים רבים בהרפתקה הזו.
ת: כן. זה מטורף, אבל גם מאד הגיוני באותו זמן. קלייר היא מעין תסריטאית הכותבת את החיים שלה. יוצרת לעצמה תפקיד כאילו היא שחקנית או במאית קולנוע. זה לא מקרי שהסרט הזה הוא הכי קולנועי מבין הסרטים שיצרתי עד היום, עם התייחסות צנועה להיצ’קוק בחלק הראשון ולפרנסואה טריפו וקלוד סוטה בחלק השני.
ש: האם חשבת על ז’ולייט בינוש מיד על ההתחלה?
ת: כמובן, חשבתי עליה מיד, חשבתי עליה עוד בתהליך הכתיבה. היא קראה את התסריט בשלוש שעות ומיד אמרה כן. לז’ולייט יש נקודת מבט מעניינת ומאד חדה. היא הציעה הצעות והיה לנו אמון מלא אחד בשנייה. הרגשתי שהיה משהו מעבר לסיפור ולתפקיד שדיבר אליה כאישה. על הסט היא כמו כינור סטרדיוואריוס. היא לא איבדה את התחושה של ילדה קטנה שחלמה להיות שחקנית. היא נדיבה ואינה חוששת לחשוף את עצמה. היא מתמודדת עם הגיל שלה בעוצמה ולכן היא כל כך זוהרת.
ש: פרנסואה סיוויל כבחור הצעיר וניקול גרסיה כמטפלת, גם ממלאים את המסך בעוצמה יפה מאד.
ת: פרנסואה מאד מאוד מוכשר, לא הכרתי את העבודה שלו, במבחן בד הוא נכנס לדמות בצניעות ורגישות. בחלק הראשון של הסרט עליו להביא הרבה רגש דרך שיחות טלפון, וזה לא קל בכלל. צילמנו את הסצינות לפי הסדר שלהן, והם לא נפגשו בכלל, למרות היותם יחד על הסט אבל במקומות שונים.
לגבי ניקול גרסיה זה היה חלום שלי. היא גם שחקנית ובמאית מוכשרת. שילוב שלצערי עדיין מאד נדיר. היא הוסיפה שבירות ועדינות לדמות המטפלת. ההיסחפות שלה בהזדהות עם המטופלת שלה היא סולידריות נשית שאני מאד אוהב.
ש: האם נוכל להשתמש במשפט המפורסם של פלובר שאמה בובארי זה הוא, ולומר שקלייר זה אתה.
ת: בדרכה המיוחדת קלייר דוחה את הרעיון להעביר את הזמן כדי לוותר על התשוקות שלך, אז במובן הזה אני מאד מקווה שקלייר היא אני/את/אתה… בקיצור כולנו.

אודות הבמאי סאפי נבּו
החל את דרכו כשחקן ובמאי תיאטרון. סרטיו קצרים שזכו בפרסים ברחבי העולם, ביניהם: “פדגוגיה” עם ז’ולי גאייה, “החיים הם לא פיקניק” ועוד. את סרטו העלילתי הראשון עשה ב- 2004 “צוואר הג’ירפה” עם סנדרין בונייר וקלוד ריש. ב- 2007 יצא “מלאך שלי” עם קתרין פרו וסנדרין בונייר. נבו ביים פרק בסרט “ממול” בו הופיעה אלזה זילברשטיין. ב- 2010 ביים את “דיומא האחר” עם ז’ראר דפרדייה ,ובנואה פולוורד. ב- 2014 את “כמו גבר” עם קווין ברלין ושרל ברלין. בשנת 2016 יצא סרטו החמישי “ביערות סיביר” עם רפאל פרסונאג’, הסרט זכה בפרס הסזאר למוסיקה שנכתבה על ידי איברהים מעלוף שכתב את המוזיקה גם לסרט “מי אתה חושב שאני”. ב- 2017 עיבד וביים לתיאטרון את “תמונות מחיי נישואין” של אינגמר ברגמן. בין לבין ביים סרטי פרסומת רבים לחברות צרפתיות ובינלאומיות.
סאפי נולד לאב ממוצא אלג’ירי ואם ממוצא גרמני.

אודות השחקנים

ז’ולייט בינוש
נולדה בפריז בשנת 1964. אחת השחקניות הצרפתיות הידועות והמעוטרות ביותר. זכתה באוסקר, בבאפטה (המקבילה הבריטית לאוסקר), בפרס המשחק בפסטיבל קאן, ובפסטיבל ברלין, בפסטיבל ונציה ובסזאר. השחקנית הצרפתייה היחידה שהיתה מועמדת פעמיים לאוסקר ושלוש פעמים לגלובוס הזהב. השחקנית השנייה, בנוסף לג’וליאן מור, שזכתה בפרס המשחק בשלושת פסטיבלי הקולנוע החשובים קאן, ברלין ונציה. כמו כן היתה מועמדת גם לפרס הטוני על הצגה בברודווי. בין סרטיה הרבים שהוצגו בארץ , “הפצוע האנגלי”, ״כחול״ מתוך טרילוגיית שלושת הצבעים, “שוקולד”, “הפרש על הגג”, “הנאהבים מפריז”, “האלמנה מסנט פייר”, “בגידה”, “פריז”, “עותק נאמן למקור”. היתה הכוכבת של פרק הסיום של הסדרה הצרפתית המצליחה בנטפליקס “10 אחוזים”.

פרנסואה סיוויל
מן הבולטים שבשחקנים הצרפתים בדור החדש בצרפת. על אף גילו הצעיר 29, הופיע כבר בעשרות סרטי קולנוע וטלוויזיה. בארץ הוצגו מעט מן הסרטים בהשתתפותו בהם “בחזרה לבורגונדי”, “תוצרת צרפת”, ולאחרונה “אהבה ממבט שני”. שיחק גם בסדרה המצליחה של נטפליקס “10 אחוזים” את דמותו של היפולט, בנו של מתיאס.

ניקול גרסיה
שחקנית ובמאית, ילידת 1946. השתתפה בעשרות סרטים בקריירה ארוכה שהחלה כבר בשנת 1967. גם הפכה לבמאית מוערכת שסרטיה זכו לפרסים והיו מועמדים לפרסים רבים. בסרטה “יום ראשון הטוב” ליהקה לתפקיד הראשי את בנה הצעיר השחקן פייר רושפור, בנו של ז’אן רושפור.

ז’ולייט בינוש, מי אתה חושב שאני? 24 באוקטובר בקולנוע
ז’ולייט בינוש, מי אתה חושב שאני? 24 באוקטובר בקולנוע

Check Also

וידאו: טריילר חדש ל”חתולים”

האם מדובר בפלופ ענק שמתרגש עלינו? או שמא הסרט יפתיע את כולם? אחרי הלעג שבו …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.