אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
"זה חלק 2" הוא יצירה מתסכלת מעט.
מדובר בסרט מצוין, שממשיך היטב את כל מה שקיבלנו ב"זה" הראשון לפני שנתיים.
אבל לו רק הבמאי אנדי מושצ'טי היה מבין את העיקרון הכל כך חשוב, שלפיו LESS IS MORE .
נכון, שהרצון להיות צמוד ככל האפשר למקור הספרותי של העלילה מחייב סרט לא קצר.
אבל שעתיים וחצי, רבאק?
זה יותר מדי.
ושוב- מי שנהנה ב"זה" ייהנה מאוד בחלק השני, שמקבל באהבה את היסודות שהונחו בסרט הקודם ומוסיף עליהם עוד נדבכי אימה.
נכון, בניגוד לחלק הראשון, ההומור כאן תופס תפקיד משני הרבה יותר, והאווירה הכללית קודרת ומפחידה הרבה יותר.
אבל זה הגיוני, כי הילדים שאהבנו בגרו, הם כבר בגיל של ההורים שלהם, והם נאלצים להתמודד שוב עם הרוע ששוכן מתחת לדרי.
לאחר הצלחת "זה" היה ברור, שהכל יקום וייפול על הליהוק של הגירסאות הבוגרות של הילדים הכל כך מוצלחים שלוהקו לסרט ההוא.
ובכן, המלהקים עשו עבודה נהדרת.
זה לא רק הדימיון הפיזי, מלבד בן הנסקום , זה הטיפול המסור והאוהב בכל אחת מהדמויות, גם אם חייהן הרגילים שלפני החזרה לדרי מוזכרים לשניות בודדות על המסך.
ובעיקר- ניכרה ההשקעה בהפיכתם לחבורה מלוכדת ומגובשת, כמו בילדות.
אם הגעתם עד כאן וטרם צפיתם בסרט- כדאי מאוד שתפסיקו הקריאה כעת, כי בהחלט ייתכנו קלקולונים, ספוילרים בלעז.
אוקיי?
27 שנה חלפו מאז שמועדון הלוזרים ניצח את "זה", והבטיח בשבועת דם לשוב ולטפל בו, אם יתברר שלא מת לחלוטין.
בדרי נותר אחד בלבד מהחבורה- מייק.
האחרים עזבו, ולאט לאט גם שכחו את שעבר עליהם באותו קיץ.
כעת , "זה" חזר, ומייק מזמן את כולם בחזרה.
הטלפון ממנו מזעזע את חייהם, אצל חלקם חיים לא רעים בכלל, אצל האחרים חיים לא משהו.
אבל עד שהם מגיעים לדרי הם לא זוכרים את פניווייז ואת כל מה שקרה.
וכשהם זוכרים- הם כמובן רוצים לברוח.
פניווייז התגעגע לילדים שבגרו והצליחו להביסו, והוא רוצה מבחינתו לסגור עימם חשבון.
וכאן הסרט מבצע את התרגיל המחוכם שמצליח לשמור אותו מעל המים גם ברגעים המיותרים לכאורה בתסריט- הקאסט הצעיר חוזר בפלאשבקים, חלקם מהסרט הקודם, חלקם ממה שעבר עליהם בקיץ לאחר שנפרדו, כאשר הניסיון הראשון לחסל את זה נכשל.
זו, כמובן, מחווה מוצלחת למקור הספרותי, שבו העלילה מקפצת בין ההווה לעבר.
על מסך הקולנוע קשה לעשות את זה בצורה יעילה, בסרט שלפנינו זה נעשה בצורה נהדרת ואמינה, ומחזק את הזיהוי של כל שחקן בוגר עם דמות השחקן הצעיר.
אחרי ההצלחה של "זה" היה ברור, שלא תהיה בעיה לשכנע שחקנים רציניים ועסוקים לגלם את מועדון הלוזרים הבוגר.
כאן קיבלנו בבת אחת את ג'יימס מקאבוי, את ג'סיקה צ'סטיין וגם את ביל היידר, שהוא עכשיו אחד הדברים החמים בהוליווד בזכות הסדרה "בארי".
ליהוקו כריצ'י טוזייר הוא הברקה, כי הבדיחות שהוא משחיל בקצב, גם ברגעים הפחות מתאימים, נהדרות.
עוד שחקן מוכר, אם כי סביר להניח שתתקשו לזהות אותו, הוא אייזיה מוסטפה, שמגלם את מייק הבוגר.
זהו השחקן שהיה כוכב פרסומות "אולד ספייס" המגניבות מהעשור הקודם.
ג'יימס רנסון, שמגלם את אדי הבוגר, נכנס לדמות בצורה נהדרת.
כך גם ג'יי ריאן, שמגלם את בן הבוגר, אם כי הוא החולייה החלשה בחבורה.
ביחד הם יוצאים להביס את פניווייז, וכאמור הפעם זה הרבה פחות מצחיק והרבה יותר קודר.
האם זה הרבה יותר מפחיד?
אחרי שצפיתם ב"זה" , תתקשו להיבהל באמת בסרט ההמשך.
יש לוקיישנים ורעיונות חדשים לאימה ולפחד, גבולות הזוועה המדממת נמתחים כאן היטב, אבל בגדול זה עוד מאותו הדבר.
הזוועות מושקעות ויזואלית, אפילו יותר מהסרט הקודם, אבל אפקט ההרתעה מהסרט ההוא נחלש כאן, כי אנחנו יודעים בגדול למה לצפות.
ועדיין- זהו סרט טוב מאוד, ועיבוד אוהב ומוצלח מאוד למקור הספרותי.
אגב, מעניין אם תזהו את סטיבן קינג בהופעת אורח מבדרת במיוחד…
נכון, הסרט היה יכול להיות קצר יותר, אבל, היי, כדי להביס את הרוע המוחלט ששוכן מתחת לדרי צריך לעבוד קשה.
