אפי טריגר – פופ טארטס תרבות אמריקאית | טלויזיה | קולנוע | ספרים | פוליטיקה אמריקאית
היה ברור, שהיא חיה על זמן שאול.
אבל לא העליתי בדעתי שדוקטור מאסטרס המעצבנת תזכה לפרק שלם, שיוקדש לפרידתה מהאוס וצוותו.
כן, הדמות שהגיעה כדי להחליף את 13 במהלך ההיעדרות הסופר ארוכה של היפהפיה המדהימה עזבה אותנו סוף סוף, ואני חייב להודות שזה קרה ממש מאוחר מדי.
אין לי ספק גם, שאילו חשו המפיקים והיוצרים, שדמותה של מאסטרס תופסת אחיזה בלבבות הצופים והמעריצים, הם היו מוצאים דרך להשאירה בסדרה.
אבל מאסטרס הייתה מעצבנת ( כבר כתבתי את זה , נכון? חחח ), לא עוררה סימפטיה, לא עוררה אמפתיה , ובעיקר סבלה ממשחק מוגזם של אמבר טמבלין, עם העוויות פנים וגלגולי עיניים ממש ממש מופרזים.
הלכאורה תעלומה, אם תישאר בצוות או לא, אם תבחר להתמחות אצל האוס או לא, הייתה ממש ממש לא מעניינת, ואין לי כל כוונה לכתוב על כך מעבר לנדרש.
נקודת האור היחידה בפרק הזה הייתה ההתערבות המגה מטופשת אבל הסופר משעשעת בין האוס לוילסון- מי יצליח להחזיק תרנגול יותר זמן בשטח בית החולים, מבלי שהאבטחה תעלה עליו?
באופן מפתיע, האוס הפסיד. אבל לא לפני שאימן כלב חמוד לתפוס בלועו את התרנגול שהביא וילסון.
ענק אבל לא מספק, כי רוב הפרק התמקדנו משום מה במאסטרס.
